הרקע לפעולה

מלון המלך דוד נפתח כמלון פאר ירושלמי ב-20 בדצמבר 1930, וב-1938 העביר מינהל השלטון המנדטורי את מושבו לאגף הדרומי של המלון. במלון ישבו בכירים צבאיים ואזרחיים רבים של שלטון המנדט, ובעיני רבים הוא היווה סמל לשלטון זה. אירועי "השבת השחורה" גרמו לרצון בפעולת תגמול, והמלון נבחר על ידי מפקדת "ההגנה" בראשותו של משה סנה כמטרה עבור האצ"ל, במקביל לפעולת הפלמ"ח במחנה הבריטי בת גלים ולפעולת הלח"י בבנין האחים דוד.

ב-1 ביולי 1946, כתב משה סנה אל מנחם בגין:

א. עליכם לבצע בהקדם האפשרי את הצ'יק ואת הבית של עבדך משיחך. הודיעני על המועד. מוטב בבת אחת. אין לפרסם זהות הגוף המבצע - לא בפרסום מפורש ואף לא ברמיזה.

"הצ'יק" פירושו "מלונצ'יק" - מלון המלך דוד, "הבית של עבדך משיחך" פירושו בניין "האחים דוד", שנועד כמטרה ללח"י.

חיים ויצמן, נשיא ההסתדרות הציונית, שלח את מאיר וייסגל כשליחו לסנה, להפציר בו להפסיק את המאבק המזוין בבריטים. הוא איים שאם לא ייענה הוא יתפטר מתפקידו ויפרסם את סיבת ההתפטרות. סנה הודיע לווייסגל כי אינו יכול להכריע בעניין לבדו, והוא יביא את ההחלטה בפני "ועדת איקס" (ועדה פוליטית-ציבורית שתפקידה היה לאשר פעולות צבאיות של תנועת המרי העברי). בוועדה התעורר ויכוח לגבי סמכויותיו של ויצמן, אך הוחלט להיעתר לבקשתו. בעקבות זאת התפטר סנה מתפקיד ראש המפקדה הארצית של ההגנה. סנה החליט לנסוע לפריז בעצמו, ולהשתתף בישיבת הנהלת הסוכנות היהודית, שבה נדון המשך המאבק במנדט הבריטי. לפני צאתו את הארץ, ב-19 ביולי, הוא העביר לבגין בקשה לדחיית הפעולה, וזו נקבעה ל-22 ביולי. התוכנית של הלח"י לפוצץ את בניין "האחים דוד" בוטלה בשל קשיי התיאום.

פיצוץ המלון מלך דוד

ביצוע הפעולה

ב-22 ביולי 1946, לאחר שהשתלטו על שומרי שער השירות במלון, חדרו לוחמי האצ"ל בראשותו של ישראל לוי ("גדעון"), מחופשים למלצרים סודניים, למטבח "קפה ריג'נס" בקומה התחתונה של האגף הדרומי של המלון. לוחמי האצ"ל ריכזו את העובדים במטבח, והציבו שבעה כדי חלב גדולים מלאים בכ-350 ק"ג חומר נפץ בצמוד לעמודי התמיכה של הבניין. לאחר מכן נסוגו. בעת היציאה מהמלון פגשו בשני קצינים בריטים ועוררו את חשדם. לוחמי האצ"ל הרגו את אחד הקצינים ופצעו את השני. חיילי הלגיון הערבי שראו אותם יוצאים פתחו עליהם באש, ובקרב היריות שהתפתח נפגעו שניים מלוחמי האצ"ל. אחד מהלוחמים, אהרן אברמוביץ', מת מאוחר יותר מפצעיו.

נושא ההודעה הטלפונית על פיצוץ המלון שנוי במחלוקת. טענה אחת היא שהיינריך ריינהולד, סוכן בריטי שפעל בשורות האצ"ל והיה שותף לביצוע הפעולה לא הספיק להעביר בזמן אזהרה למפעיליו אודות ההתקפה הצפויה על המלון, והללו העדיפו שלא לפעול כל עוד לא הגיעה התרעה מפורשת. על פי גרסת האצ"ל, בשעה 12:10 הודיע הארגון על הטמנת הפצצות למרכזיית המלון, למערכת העיתון "פלסטיין פוסט" ואף לקונסוליה הצרפתית הסמוכה, שעובדיה פתחו את חלונות הבניין על מנת שלא יתנפצו מהדף הפיצוץ הצפוי. הנהלת המלון החליטה לפנות את המלון מאורחיו חוץ מאלה ששהו באגף הדרומי בו קבעו הבריטים את מושבם. על פי אחת העדויות, המזכיר הראשי של ממשלת המנדט, ג'ון שאו, שקיבל את ההודעה, הצהיר שכל מי שיעזוב את הבניין יאבד את עבודתו ואמר ש"כאן אני הוא נותן הפקודות, ולא הטרוריסטים". שאו, מצידו, טען כי "שום אזהרה לא נמסרה לי או למישהו אחר בבניין. ואפילו קיבלתי אזהרה כזאת, אפילו נניח שקיבלתי, לא הייתי יכול לפנות את האנשים בזמן שעמד לרשותי". בשעת הפיצוץ התקיימה בלשכתו ישיבה של כל מנהלי המחלקות. בשעה 12:37 הרס פיצוץ אדיר את כל האגף הדרומי של מלון המלך דוד, על כל קומותיו.

מספרם המדויק של הנפגעים בפעולה זו אינו ידוע. ההודעה הרשמית של שלטונות המנדט שהתפרסמה שבוע לאחר הפיצוץ היא שבפיצוץ נהרגו 82 איש, וכי בנוסף יש "70 נעדרים ופצועים". זו גם הגרסה המופיעה בספר הרשמי של האצ"ל - "מערכות הארגון הצבאי לאומי". ספר ההגנה מביא נתון שאינו רחוק מכך - "כ-80 הרוגים וכ-40 פצועים". ההיסטוריון הבריטי כריסטופר סייקס מעלה את המניין ל-91 הרוגים וכ-45 פצועים (בספרו "מבלפור ועד בווין"). מרדכי נאור מציין בספר הציונות - מאה שנים ראשונות, כי באירוע היו "קרוב למאה הרוגים ופצועים רבים" המספר הגבוה ביותר מצוי בספרו של שלמה לב עמי, מראשי האצ"ל, המציין כי בפיצוץ נהרגו 121 איש ו-47 נפצעו. בפיגוע נהרגו 17 יהודים, וכן איש אצ"ל שמת מפצעיו מאוחר יותר.

בין ההרוגים היה יהודה (יוליוס) ג'ייקובס, הפקיד היהודי הבכיר ביותר בממשלת המנדט. כתבת צבאית בריטית ידועה, קלייר הולינגוורת', הייתה בין הניצולים.

מפקד משטרת המנדט, ג'ון מורי ריימר-ג'ונס, התריע לפני הנציב העליון ומזכיר ממשלת המנדט על הסכנה במלון המלך דוד ודרש להגביר את האבטחה, אולם נענה בשלילה. בפעולת פיצוץ המלון השתתף גם היינריך ריינהולד, שהיה סוכן שתול של הבריטים באצ"ל. הוא הספיק להודיע לבריטים על הכוונה לבצע את הפעולה באופן כללי ואמר שהוא יתקשר שוב עם מידע מדויק, אולם הדבר לא התאפשר לו. הועלתה ההשערה שמלון המלך דוד לא פונה בגלל הצפייה להודעה מריינהולד שבהיעדרה הניחו הבריטים שהפעולה בוטלה.

ההשלכות

הנציב העליון אלן גורדון קנינגהם שידר ב-30 ביולי 1946 בקול ירושלים הודעה שהסתיימה במילים: ברצוני להזכיר את כל תושבי הארץ את דבר הפעולה הדחופה והגדולה הנעשית עתה לשם מציאת פתרון מהיר לבעיית ארץ ישראל. בקרוב יתקיימו דיונים עם יהודים וערבים כאחד. מעשי אלמות עלולים רק להקשות ולעכב מאמצים אלה ואף למנוע כל אפשרות להגשמתה. במקרה זה בוצע פשע מביש וברברי. צריך להיות ברור לכל איש בר דעת שמחאות בלבד אינן מספיקות להסרת כתמים כאלה. שום תנועה טרוריסטית לא הייתה יכולה להתקיים נגד רצונה של אותה עדה, שמתוכה היא באה. נעשות עתה פעולות למניעת מעשי האלימות. בידי היישוב להחליט אם ברצונו לעזור בכך או להפריע עקירתו של אותו פגע ממאיר העלול להתנקם ביישוב עצמו, יהיו אשר יהיו התנאים בהם יעמוד היישוב בעתיד.

מחיר הדמים הכבד הביא לגינוי הפעולה גם מצד הנהגת היישוב: העיתונות העברית והאנגלית גינו אותה, "ההגנה" הודיעה על ניתוק גמור מהאצ"ל ודוד בן-גוריון גינה גם הוא את הפעולה באומרו "האצ"ל הוא אויב העם היהודי". כשנה לאחר הפיצוץ פרסם האצ"ל כרוז שבו קבע כי האחריות על הפעולה משותפת לכל ארגוני המחתרת במסגרת תנועת המרי העברי.

לאחר הפיצוץ הופקע המלון כולו מידי בעליו, ונותר בידי הבריטים עד סיום המנדט ב-1948. לאחר מכן עבר אל האו"ם ואל הצלב האדום. עם סיום קרבות מלחמת העצמאות הוחזר לבעליו המקוריים. כיום משמש המלון כמלון יוקרה וכאכסניה לאורחיה הרשמיים של מדינת ישראל.

כמו ביחס לפעולות אחרות של האצ"ל קיימות דעות שונות בקרב היסטוריונים על מידת השפעתה של הפעולה על עזיבת הבריטים את ארץ ישראל. לדעת יוסף עבו עברון, איש אצ"ל שכתב ספר על פאגלין, לפעולה הייתה השפעה גדולה על החלטת הבריטים לפנות את הארץ. כהוכחה הוא הביא את דברי הקולונל ויליאם ניקול גריי, המפקד האחרון של משטרת המנדט הבריטי בארץ ישראל, שאמר שהפעולה הייתה "בין הגורמים להחלטה לנטוש את ארץ ישראל".‏