רקע

המצודה העות'מאנית בעכו נבנתה על גבי מצודה הוספיטלרית שכוסתה בחול על ידי הממלוכים, כפי שעשו לכל העיר. בתקופת המנדט הבריטי על ארץ ישראל שימשה המצודה כמרכז שלטון בריטי, בית כלא וגרדום. במתחם זה נכלאו, החל מראשית השלטון הבריטי בארץ-ישראל ועד להכרזת העצמאות, אסירים ערבים רבים, חלקם פליליים אך גם ערבים שנלחמו נגד הבריטים בתקופת המרד הגדול, וכן לוחמים יהודים מארגוני "ההגנה", ה"אצ"ל" וה"לח"י", לוחמים ערבים ולוחמי אצ"ל אף הועלו בו לגרדום. פעמים רבות הצליחו שומרי המבצר להתגבר על תחבולות הכלואים ומאמציהם להימלט.

בסוף שנת 1946 הגיעה למבצר עכו קבוצה גדולה של אסירים יהודים, 31 לוחמי אצ"ל שנלכדו במהלך פשיטה בדרום הארץ, ונדונו לתקופת מאסר של בין 15 שנה למאסר עולם. בראש יחידה זו עמד מי שהיה עד למעצרו קצין המבצעים של האצ"ל, ירוחם "איתן" לבני. על כן, בראשית שנת 1947 היו כלואים במבצר עכו בסה"כ כ-90 אסירים יהודים מכל ארגוני המחתרת, וכ-700 אסירים פליליים ערבים.

מפקדי אצ"ל ולח"י הכלואים במבצר החלו בבדיקה יסודית של אפשרויות הבריחה ממנו (ואף החלו בניסיון חפירת מנהרה לאולמות האבירים). לאחר עיון רב בנושא, הגיעו למסקנה שפריצה כזו תהיה בלתי-אפשרית ללא סיוע של כוחות מבחוץ, בתיאום עם האסירים בתוך הכלא. לאור מסקנה זו, פנו העצורים אל מפקדת האצ"ל בהצעה לתכנן תוכנית בריחה.

כלא עכו לאחר הפיצוץ

איסוף ידיעות למבצע

הידיעות למבצע נאספו בשתי דרכים במקביל: האסירים אספו את כל הפרטים הנוגעים לנעשה במבצר, כגון סדרי המשמרות וכו', ואילו הידיעות הנוגעות לפרטים אשר מחוץ למבצר, סידורי אבטחה, דרכי גישה ונסיגה, דרכי תגבורת אפשריות, נקודות תורפה במבנה וכו', נאספו על ידי מפקדת האצ"ל מבחוץ, באמצעות סיורים ועל ידי שימוש במקורות מידע שונים. מפקדת האצ"ל החלה גם לשלוח את אנשיה לביקורים תכופים של האסירים בכלא, על מנת לעמוד על סדרי האבטחה הפנימיים בעצמה. המאמצים המודיעיניים של האצ"ל עלו יפה: נקודת תורפה בביצורי הכלא נמצאה. הקיר הדרומי של הכלא גבל בסמטה עתיקה ונמצא בדיוק מעל החמאם הטורקי שבעיר. הוחלט לפרוץ דרך קיר זה.

במקור תוכננה הפריצה להתרחש בחודש אפריל, ולשחרר גם את הנידונים למוות דב גרונר, יחיאל דרזנר, מרדכי אלקחי ואליעזר קשאני, אך משום שהם כבר הועלו לגרדום במחטף שערכה הנציבות הבריטית בארץ ישראל - נדחתה הפריצה ונקבעה מחדש ל-4 במאי, יום שבו נערך מושב מיוחד של עצרת האו"ם, לדיון בבעיית ארץ-ישראל.

ההכנות למבצע

ההכנות הלוגיסטיות למבצע היו מסובכות ביותר, בשל מורכבות הפעולה. האצ"ל רכש מעודפי הצבא הבריטי משאית, ג'יפ, 2 טנדרים צבאיים וטנדרים אזרחיים, אשר שוקמו ונצבעו בצבעים ובסמלים של יחידת הנדסה בריטית. כך נרכשו גם מדי צבא. את יתר הציוד והנשק הוציאו ממחסני האצ"ל.

באחד מהביקורים הרבים שערך האצ"ל בבית הכלא הוברחו פנימה בתוך חבילות מזון חומרי נפץ, נפצים ופתילים. מחומרים אלו הוכנו שני מטעני חבלה בני ק"ג כל אחד לפריצת השערים, וכן כ-30 רימוני רסס. בנוסף ריכזו האסירים גם מוטות ברזל ואלות לפריצת שערים ולהתגוננות.

בתוך בית הכלא אורגן מלאי של בגדים אזרחיים לשימוש האסירים הנמלטים, לשם הטמעותם בשטח. בשל מספר מצומצם של מקומות מסתור אפשריים, נקבע מספר הנמלטים ל-41, על מנת לאפשר לאלו שנשפטו לתקופות מאסר ארוכות יותר להימלט.

כשבוע לפני הפריצה הועברה לאסירים הודעה על המועד. כן נקבע, שבמקרה והפריצה לא תיערך ביום שנקבעה, היא תיערך ביום למחרת באותה השעה.

הפעולה

ביום ראשון, 4 במאי 1947, בשעה 14:00, יצאה מתוך חצר חוות-שוני (היום פארק ז'בוטינסקי ליד בנימינה) יחידת הנדסה קרבית של האצ"ל, בפיקודם של דב סלומון ויהודה אפיריון, נכנסה לחמאם במסווה של טכנאי טלפון כאשר הם נושאים סולמות, חומרי נפץ, חבלים, אנקול וציוד פריצה. היחידה יכלה להטמין את המטענים בשקט מאחר שבתי עכו העתיקה והקיר הסתירו אותם מעיני הזקיפים הבריטים.

במקביל, כוחות תקיפה ומילוט של האצ"ל, במסווה של שיירה צבאית בריטית, נפרשו סביב הכלא על מנת לאפשר לאסירים להימלט ולהיטמע בקהל ולמנוע מהבריטים לתפוס אותם מיד עם הימלטם.

פריצת הכלא ארעה בשעה 16:22, עם פיצוץ אדיר שהרעיד את הכלא. מיכאל אשבל - שהיה אחד מהאסירים - פוצץ את שער הסורגים במסדרון, בזמן שקבוצה אחרת של אסירים עכבה את הסוהרים הבריטים באמצעות מתרסים בוערים ורימוני הלם.

ההתקפה על כלא עכו בוצעה בכוח של 34 לוחמים. בעת הנסיגה נהרגו מפקד המבצע דב כהן ("שמשון") ועוד שניים מהכוח התוקף, וכן שישה מהאסירים הנמלטים. חמישה מלוחמי האצ"ל שבכוח התוקף נפלו בשבי הצבא הבריטי והועמדו לדין. נלכדו גם שמונה מהנמלטים. 27 מאסירי האצ"ל והלח"י יצאו לחופשי.

182 אסירים ערביים שהיו בכלא ניצלו את ההזדמנות ונמלטו אף הם.

תוצאות הפעולה

כאמור, חמישה מלוחמי האצ"ל נפלו בשבי הצבא הבריטי בעת הפריצה לכלא והועמדו לדין. שלושה מהם - מאיר נקר, אבשלום חביב ויעקב וייס, נשפטו למוות ועלו לגרדום, ושני הנותרים, אמנון מיכאלוב ומנחם אוסטרוביץ, נדונו למאסר עולם. בניסיון למנוע את תלייתם של שלושת הנדונים למוות, חטף האצ"ל שני סרג'נטים בריטיים, מרוויין פייס וקליפורד מרטין, ואיים להוציאם להורג אם יבוצע גזר הדין. שלטונות המנדט הבריטי לא נכנעו לאולטימטום זה, ובעקבות תליית האסירים נתלו גם שני החיילים הבריטיים החטופים.

לפעולות אלה (הפריצה לעכו, תליית הסרג'נטים ו"ליל ההלקאות") הייתה השפעה מורלית חזקה על היישוב העברי בארץ ישראל ועל המאבק למען קום המדינה. שתי הפעולות פגעו קשות ביוקרת הבריטים בעולם ותרמו בין השאר להחלטתה של ועדת אונסקופ, הוועדה המיוחדת של האו"ם לעניין ארץ-ישראל, על סיום המנדט הבריטי בארץ.

ביישוב העברי היו הדעות חלוקות. יום לאחר הפריצה פרסם דובר הסוכנות היהודית הודעה ובה נכתב כי הפריצה היא "פעולה בלתי אחראית ומעשה איבוד לדעת. המתקיפים איבדו 15 הרוגים ובמחיר זה שיחררו פושעים ערבים וביניהם כאלה ששפכו דם יהודי"

האנדרטה לזכר הבריחה מעכו

לעומת זאת כתב מפקד האצ"ל, מנחם בגין, את הדברים הבאים, ששודרו ב-7 במאי 1947:

בצוהרי יום, בעכו המאוכלסת כולה אזרחים ערבים, המוקפת מכל עבריה מחנות אדירים של צבא האויב - התקיפו חיילינו את המבצר העתיק המוגן על ידי מאות שוטרים, פרצו בהסתערות את חומות בית-הכלא, ושחררו והביאו למקום מבטחים עשרות לוחמים עברים ותיקים, שהיו שבויים במשך שנים בידי האויב.

"פריצת בית-כלא הגדולה ביותר בהיסטוריה" - כתב משקיף זר. דומה, כי אם לקחת בחשבון את התנאים בשלמותם, אין זו הפרזה.

זו לא הייתה "פעולת התאבדות", כפי שסברו אנשי הנוחיות המשרדית, המוליכים מתוך עיוורון פושע את העם כולו לקראת אבדון. הייתה זו פעולת שחרור, שתוכננה לפרטי פרטיה. ואם כי היא נראית כמשהו העומד על סף הבלתי אפשרי, הרי הנחתה הייתה - מתוך שיקול קפדני של הסיכון והסיכוי, כי פדה ייפדה מספר השבויים שנקבע מראש, וגם הם וגם משחרריהם יחזרו בשלום לבסיסם.

ניצול מקסימלי של גורם ההפתעה, כוח מחץ אדיר, הבטחת העורף על ידי שליטה בעיר ובסביבותיה, ובחירת דרך נסיגה מיוחדת, כל אלה הונחו ביסוד התוכנית. ורק המקרה העיוור, שבשום תכנון אי אפשר לחזותו מראש, גרם לאבדות בקרב המשחררים והמשוחררים.

...כן, שוב נשפך דמנו והרווה את הרי הגליל. אך לא דם טבוחים הוא, כי אם דם לוחמים וגיבורים, המוליד גיבורים חדשים, המצמיח גבורה מחודשת, המביא חרות למולדת וחיי כבוד לעם.

ועם האבל על אחים אהובים שהלכו לבלי שוב, ועם זכרם האל-מוות בלב - הלוך נלך בדרך המלחמה, דרך הייסורים העל-אנושיים, בדרך החיים היחידה - עד בוא היום בו נעלה למבצר עכו, שאת חומותיו פרצנו, ונמחה מתחת שמי ארצנו את הבסטיליה הבריטית, סמל העבדות, מבצר העריצות.